מעטות הפעמים בהן מגלה לנו התורה צפוני ההורים על בניהם ותהלוכותיהם בביתם.

'ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב:'

מחלוקת, דקה מן הדקה, הלב מתהלך אחרת. 

עוד בטרם הרתה רבקה כבר נבדלו מעט זה מזה היא ויצחק: 'ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא' - 'הוא בקרן זווית זו והיא בקרן זווית אחרת', שניהם על עניין אחד התפללו ועל אף זאת היתה תפילתם שונה; אף חכמים היטיבו לשמוע כמה עמוק היה השוני ביניהם, 'ויעתר לו ה' - לו ולא לה, לפי שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע...' והנה שני אנשים, ושתי תפילות, הולידו אכן שני בנים - ובתחילה, כבד היה הדבר לשאתו.

'ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי:'

ומיד כשגדלו הובחנו טבעיהם השונים:

'ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים'

(להעיר בנקודת הפשט, כשם שהעלינו בביתנו כמה פעמים, כי 'יושב אהלים' משמעו עוסק ברעיית הצאן, ולא בציד. ולפי זה 'איש תם' משמעו שאין גופו חבול ופצוע שכן מלאכתו יותר קלה ונקייה, שלא כמלאכת הצד הרץ והרודף הנפצע ונחבל תדיר. ואכמ"ל ברמזי וראיות הדבר.)

שני הורים, כל כך שונים.

שתי תפילות, כל כך שונות.

שני בנים, כל כך שונים...

והנה לב ההורה האחד נוטה אחר הבן האחד, ולב חברו נוטה אחר רעהו. אלא שקשה שלא לראות את ההבדל בין אהבות אלו:

'ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו' - יש כאן סיבה! 'ורבקה אוהבת את יעקב', למה? ככה...

בפירוש 'כי ציד בפיו' נאמרו כמה וכמה הסברים. הפשוט שבהם - ציד בפיו של יצחק, עשיו היה מאכילו ומיטיב את לבו. דבר מוזר במקצת: לפי דבר פעוט כזה נקבעת אהבה?... ואולם הפירוש נאמר, אלו ואלו דברי א-להים חיים, ומחוייבים אנו אפוא לעמוד על טיבו.

ברש"י הובא הפירוש המפורסם יותר, על איך שהיה עשיו 'צד' את אביו בפיו - בפיו של עשיו; כיצד היה מתנאה לפניו במצוות, מתפאר בעטרה שאינה שלו, מתנהג בצביעות ומטריח בשאלות הלכתיות חסרות שחר, של חומרא-דחומרא, על מנת שיראה כמה צדיק הוא. זאת עשה כדי להטות אהבתו, ואכן עלתה לו - כאשר כמעט הכשיל את אביו לברך אותו, את הרשע, תחת אחיו הצדיק... 'ועיני יצחק כבדו מזוקן' - היתכן לפי פירוש זה שכבדות היו גם בעודו עול-ימים?... שכן אין אלה דברים של מה בכך, שכזו צביעות תיעלם מעיניך, ולכל כך הרבה שנים...

ואולי בכלל - קשה לחשוב על הדבר כך, אבל בכל זאת - אולי היתה זו סתם מערכת יחסים טבעית של גבר ואישה, על ההבדלים ביניהם? יצחק ואברהם הלא היו, נוסף על היותם צדיקים ועובדי ה', גם בעלי נכסים לא מבוטלים, לוחמים עשויים ללא חת, ובעלי יחסים מורכבים, רוויי תהפוכות, עם מגוון גורמים רבי-כוח באיזורם. היתכן שיצחק, המודע למאבקה הקיומי של משפחתו, פשוט אהב את הלוחם שצמח לו, עז הנפש, המיומן בשימוש בנשק, בלי שים לב יותר מדי לתכונתו הרוחנית - בעוד שרבקה העדינה, נהתה אחרי הבן הרוחני יושב האוהלים שלה, הנוהג בנימוס ובאצילות נפש (ראה רש"י על 'הקול קול יעקב' לקמן) ולא נראה שש ומצליח באומנות הלחימה ובמלאכת גברים? (הנה ראה גם ראה רמז לזה, בפירוש הידוע - וחסר ההסבר לכאורה - 'כה תאמר לבית יעקב' אלו הנשים...)

וסופו והמשכו של יעקב מעידים עליו.

הנה בפרשה הבאה, בצאתו חרנה, הריהו מרתת ומפחד, ושוכב לישון מיצר ודואג מפחד תלאות הדרך.

אף בשובו, בהיוודע שעשיו הרשע לנגדו, מפחד היה ומתפלל, מתרפס ושולח מתנות.

ופה בארץ, כשנלחמו בניו את שכם, 'עכרתם אותי' זעק ונבהל מהסחיפה המלחמתית שנתרגשה עליו.

אף באחריתו בצל מצרים מברך היה את מלכם, משתחווה ליוסף - דומה כי היה זה מתרפס תמיד, מעניק קדימות לרשע ומקווה לרחמי שמיים; ידיו לא לחרב תישלחנה ולא להלמות אבירים, כי אם בתורת ה' חפצו ובתפילה יהגה יומם ולילה...

לכשנהרהר בדבר יתכן אף מהפך מחשבתי לגבי עצם שורשו של יעקב: כלום יתכן שאיש עדין זה, ברחם אמו ניחן בתכונות הפכיות, זעם את עשיו וביקש להודפו ולעוקפו, ואחז בעקב אחיו מתוך נסיון - שלא צלח - להקדימו?

או אולי... אולי היה הדבר ההיפך? אולי אחיזת עקב זו, דווקא דחיפה קדימה היא היתה, ממש כשם שעשרות שנים אחר כך אמר לאחיו: 'יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי...'

ואמנם ברי כי זו היתה תכונתו היסודית של יעקב, שעל כן נתכנה 'ישראל' דווקא כשנתגלו בו לפתע תכונות אחרות: 'כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל'. כבר יכולנו לחשוב כי נוצק בנו שינוי זה והוא מעתה ועד עולם, - אולי כשם ש'כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו' כך גם אנחנו? - אך הגמרא ממהרת להבהיר: 'שאני התם דהדר אהדריה קרא', הכתוב עצמו השיב את הגלגל אחור ושב לכנותו יעקב, וכהד עונים מרחוק דברי הנביא: 'קטן יעקב ודל!...'

 

השמש לחושך והירח לדם...

 

והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם... השמש יהפך לחושך והירח לדם... ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא' (יואל ג)

תרחיש קיצוני אנו רואים בדברי יואל הנביא, מצד אחד רוח הקודש שפוכה על כל בשר ומאידך חרב הדין אוכלת בכל פה ואין מעמד.

ירושלים היא הדבר היחיד המצטייר כפתרון - שם, בצל הקדושה, בחסות השלמות הנדירה והאיזון החריג, 'תהיה פליטה'. שם יימצאו 'שרידים'. שם תחזקנה הרגליים, בעת שכל הארץ תמוט ותרעד. 

'שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם'... כך מתואר השלב הבא, בו ממש לרגלי הפליטים בירושלים מתרחש דין עצום-מימדים, בהשתתפות המונים - חיל-גויים בוטח בכוחו, אדיר בעוצמתו, הבא לשפוט ונמצא נשפט, הבא להשמיד ונמצא מושמד. 

החושך המתואר עד כדי כיבוי גרמי המשיים, יתכן לפרשו פשוט מפני עצם ההמוניות - כמו הארבה שכיסה בזמנו את עין הארץ, כך יצלו ההמונים על ההרים עד כי אור לא יגע בהם. אלא שיש קושי לפרש ככה, משום שהצפייה באירוע היא בפירוש מן ההר אל העמק - השמש מעלינו והמשפט מתחתינו. חובה לפרש אפוא, כי כיבוי מאורות זה הינו כיבוי המאורות ממש - ונראה כי הדבר בא לרמוז, בין אם משל הוא בין אם אינו, על שינוי הסדרים המקובלים, המסומלים יותר מכל בסדרתיות החקוקה של השמיים וגרמיהם.

הנה כאן יתבצע דבר חסר תקדים, שאין לו אח ורע - חדלו אפוא לרגע הכוכבים, אספו אורכם שמש וירח! חדלו מהסדר הקצוב שאין ממנו מנוס ושלעולם אינו מפסיק, כי ה' מבקש לעשות חדשה בארץ. אכן נוראה היא החדשה הזו - בדמים מרובים היא כרוכה!... ועם זאת גם נפלאותיה רבות, 'ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב...' בעוד העמק מתמלא בדם ההרוגים, ההרים נובעים משקאות חמים ומנחמים. אכן מי יכיל את תעצומות הרגש הללו, 'כי גדול יום ה' ונורא מאוד ומי יכילנו!...'

אתה קורא את ספר יואל ומתקשה להגדיר מה אתה חש ומדוע.

לנגד עיניך עולים זכרונות של סבים וסבתות, מספרים חקוקים על היד, תהום של סבל שאין נורא ממנו. ואת כל אלה חוללו בני אדם!... פעמים חש אתה, כשהנפש ערה ורגישה, שרוצה אתה ללפות, לחנוק, לרעוץ, לנקום.

ואולם אט-אט, דק-דק, עולים קולות החיים. מה להם ולכל זה? ילדים מתרוצצים בשדות האדמה שכבר נגאלה, פעמוני רוח מצלצלים בפינות הבתים ואנשים מחייכים איש אל רעהו. 'יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב...' וכשהלב מתמלא באושר הוא עונה בתודה, וחשק קם בו לעשות חסד את כל הברואים, להוליך הלאה והלאה את החלב והעסיס... כמה נמוגים אז פנינו של קודם, 'המתן לי עד שיעברו פנים של כעס', כמה רחוקות תרועות המלחמה, כמה אבודות ודוממות אז שאגות הקרב. ועל כן 'כיבה' לנו יואל את ה'פנסים', המאורות שזורחים על 'עולם כמנהגו נוהג', שוב לא יועילו בעולם זה המערבב דם וישועה, מוטב שיחדלו לרגע, בל יאירו ארץ הפוכה בתחלואיה, יניחו לו לריבון כל העולמים ליצור סדר חדש בדברים, לנחם מי שלא ניתן לנחמו, לשלם למי שאין מחיר על מעשהו...

ואולם אך מעט קודם לכן, נידונו המאורות בדרך שונה.

עדיין מאירים הם; עדיין לא נאספו הגויים אל עמק יהושפט, כרגע רק 'השרידים אשר ה' קורא' נאספים בהר ציון.

'השמש יהפך לחושך והירח לדם...'

השמש פשוט תיעלם. במקום בו קבועה היתה קרן האור היציבה והגדולה ביותר של העולם הזה, ייבקע חור שחור. ואולם הירח, דווקא הקטן והחלש שבמאורות, למרבה הפלא עדיין לא יאסוף אורו: הוא יהיה לדם - כלומר אורו יועם ויוסט לאדום - אבל יהיה כאן. 

ההיסט לאדום מעניין במיוחד בדורנו זה, בו אנו מודעים לעובדה המדעית המעניינת הבאה: היקום מתפשט והולך; גרמי השמיים, באופן קבוע, הולכים ומתרחקים זה מזה. הפערים ביקום גדלים. כיצד אנו יודעים זאת? לפי הסטת ספקטרום האור של גרמי השמיים אל הצד האדום שבסקאלת הגוונים. ככל שהאור מאדים, כך סימן הוא שהאנרגיה שלו נחלשת: גליו מתארכים, הוא מתעמעם לנו. הסיבה להתארכות הגל איננה בשינוי האור המוקרן / מוחזר, אלא בהתרחקותו - כך שכל גל יוצא מנקודה מרוחקת מזו שיצא ממנה קודמו. הגלים קצרים - אבל בשל מרדפם האחד אחר רעהו הם מתארכים בחלל ומגיעים לעינינו אדומים...

והנה 'הירח לדם' מרמז לנו אפוא גם על התרחקות מסויימת; ההבדל בין ירח מאיר כתקנו לבין ירח מאדים הוא, שהירח המאדים קצת פחות מלווה אותנו, קצת יותר קשור לעצמו. פורש הוא אל יחידותו... 

 

'שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר'.

הילדים המתרוצצים, שני כוחות מנוגדים יש בהם. הם יהיו שניים, אבל בעצם אחד וחצי. אחד חלש, והשני חזק. ואולם לא קבוע יהיה מעמדם; פעמים שיהיה זה למעלה, ופעמים להיפך: 'לאום מלאום יאמץ'. מיהו אפוא ה'רב', ומי ה'צעיר'?

לגבי יצחק התשובה ברורה.

אין הוא מטיל ספק בכוחה הרוחני של המשפחה, הוא שפשט צווארו על גבי המזבח כבר מרגיש כעולה תמימה, נשמתו מרפרפת על חיי העולם הזה וקשורה למעלה. 

דווקא כאן מתבלטת לעיניו דמותו של עשיו - איש החיל השב מן השדה עייף, עורו שעיר וגס וידיו רב לו. 'כי ציד בפיו', אפשר לפרש מלשון 'ואשר לא צדה והא-להים אנה לידו', ציד מלשון צידוד ופניה. 'כי ציד בפיו' - כי מטה הוא את המשפחה ממרום-העליונים, מקום שבתו של יצחק אשר לא יצא מבית מדרשם של שם ועבר, אל העולם הגשמי הנזנח, אל הכוח והחיל והגבורה, אל הציד והשדה. 

כמעט מאליה עולה דמותו של אב קדמון - דמות מסוכסכת עם עצמה, שנויה במחלוקת, מהופכת גוונים - קין בכור אדם, ילוד האישה הראשון בהיסטוריה, אשר מצד אחד זיהם ומאידך השביח והגדיר מהי באמת דמות אדם. 

קין נפל בגרוע מכל המעשים - ברצח, ולא סתם אלא רצח אחיו. מאידך הוא שתיקן וסלל דרך תשובה (ראה ויקרא רבה י, ה) .

מחד נגזר עליו נוע תמידי, טלטול דרכים נצחי, ובמצוות ה' החרימתו האדמה ולא הוסיפה עוד לתת לו כוחה - ומאידך הוא שנשמר כבבת עין, והובטח בנקמת מי שיפגע בו שבעתיים.

הוא שהרהיב לפגוע באחיו, שמלאו לבו לעשות מעשה מחריד - והוא שנפל בשברון לב לפני ה', התוודה על חטאתו וחש עד העומק כמה רבה תהיה עליבותו מכאן ואילך.

הוא שנתנסה ברום הגאווה, ובשל קנאה החריד ארץ - והוא שהשפיל עיניו יותר מכל אדם וקיבל עליו את דינו של הקב"ה בלא אומר ודברים. 

כמעט ניתן לומר שאין להאשים את קין, האדם הגשמי הראשון שבאמת היה קרוץ חומר, שלא ידי ה' עשוהו ויכוננוהו. תערובת היצרים רק בו התגלמה, הוא שנסחף היה בין שמיים לארץ, בין נשמת אלוקים ממעל לבין תהום רובצת תחת. 

והנה צומח לו ליצחק בבית 'איש שדה' - קין חזר לכאן! טבעיים היו אפוא הקיטוב וההקצנה באישיותו. נכון! 'כי עייף אנכי - מהריגה, שנאמר עייפה נפשי להורגים', ומאידך 'כיצד מעשרים את מהלח ואת התבן?' לא היתה זו צביעות לגבי יצחק, ההיפך, עשיו נשא על עצמו תהפוכות אנוש ועל כן דווקא אהבהו יצחק מכל, רואה היה כיצד מתגלעת גסותו, כיצד תופחים שריריו ועל מה הוא מבלה את זמנו, ובד בבד ראה כיצד נמלט לו אי-משם, תדיר, קול דק מן הנפש, ומבקש לעשר מה שלא ציווה הקב"ה, להיות חסיד עם המקום, להתקדש בסילודין, להיות גבוה מעל גבוה...

מה אלה אם לא חייו של יצחק עצמו! הוא שכל ימיו היה 'הוא ותמורתו', שני הפכים בנושא אחד, מחד - איל עקוד על גבי המזבח, מאידך - אדם המנהל חיים ומתעסק עם בארות... על כן נראה כי לא הכריעו המפרשים: 'כי ציד בפיו' - בפיו של עשיו? בפיו של יצחק? זה בכה וזה בכה, ורוח הקודש מצלצלת ואומרת: בפי שניהם... עשיו - שצד ורודף היה, מחפש ומבקש לדעת את מקומו, תוהה אחר בוהו שבנבכי נפשו, מתאווה לגסים שבמאכלים - ולדקות והעדינות שבמצוות, ובפיו של יצחק - פה זה של עולה תמימה החש בטמעם המעורר של מאכלי בשר, מתעקם עם נפשו פנימה אחרי עמוד האור המתעתע, היורד תהום ועולה שמיים חליפות... 

הנה כך קרא את נפשו של עשיו גם מארא דרזין - רבי שמעון בר יוחאי, המקשיב תמיד אל הולם לבה הפנימי של התורה ואינו תועה אחר החיצוניות... 'וישקהו - רשב"י אומר, הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא באותה שעה נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו...' אין אצל עשיו צביעות! הוא שעשרים שנה מגייס צבא להרג יעקב, הוא שעומד עתה בפני המפגש אליו כה ייחל, כשארבע מאות איש עמו ואויבו מתרפס ונכנע - הוא הוא שלבו עולה לפתע על גדותיו למראה אחיו העלוב, הוא ששוכח בן-רגע אויבות של שנים, הוא שמוחל בן-רגע על הברכה ממנה סירב להירגע עשורים בשנים, והוא - אשר כל השנים האלו מתכנן היה את הרגע הזה ומשחיז חרבו לקראתו - נושק לאחיו בכל לבו ומצדו שצבא הארבע מאות יתפזר לכל רוח... 

'זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו דכתיב כשמוע עשיו את דברי אביו ויזעק זעקה גדולה ומרה. והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר (במרדכי) ויזעק זעקה גדולה ומרה...' (אסתר רבה ח)... לא בחלל ריק נזעקה זעקתו של עשיו! מתהומות לב שבור היא יצאה, וכי יתכן כי זעקה גדולה כל כך על טל שמיים ושמני הארץ היא באה?...

לאו, זעקה זו זעקה תמידית היא אצל עשיו, לא היה רגע בחיים שלא זעק אותה - אלא שניתרגמה זעקתו למעשי זוועה, לרדיפות גדולות ועצומות, לבוקה ומבולקה, לתוהו ולשבירת כלים - ועתים שנחרשה קצת, כשקצת פג כוחו, כשרבים חללים הפילה חרבו וכוחו מוצה ואומץ עד כי רפה מעט, או אז היתה זעקתו משתחלת בשאלת השאלות - 'כיצד מעשרים את המלח ואת התבן?...' האם אוכל למצוא אי-שם מקום, ולו קטן בקדושה?... 

'במה אקדם ה' איכף לא-להי מרום?

האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה?

הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?

האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?...' (מיכה ו) 

נפש שואלת ומתייסרת היא נפש עשיו! כל ימי היותו, 'ולאום מלאום יאמץ' - זה עשיו עצמו! 'ורב יעבוד צעיר' - שניהם בנפש עשיו הם מצויים! 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' - וכי ניתן לדמות את כמיהת הלב לבית הכנסת כ'התרוצצות'? אותה שלוות נפש, 'מה טובו אהליך יעקב' (יעקב דווקא), אותו ניתוק כבלי הגשם המחפה על האור הפנימי, אותה האטת ריצת-פראים של עולם התלעובות הגשמי - הלזה ייקרא 'התרוצצות'? 'ויתרוצצו הבנים' אינה אלא ריצת עשיו לבתי עבודה זרה, ריצה אשר אין בה מנוח, ואין בה שלווה, ריצה שלא מתענוגי הנפש היא נובעת כי אם מפחדיה ומלחציה, ו'אם כן - למה זה אנכי!...'

 

 וכוכבים אספו נגהם

 

כאן נזכרים אנו בתפילתה של רבקה.

היא העומדת בצד, שתפילתה לא נזכרה במפורש בכתוב ואף בפירוש לא הועדפה ולא נתקבלה כי תפילת צדיק בן רשע היא.

היא שעומדת ומסתכלת בו בעשיו בנה.

רואה בלובשו את בגדי החמודות, בהאדיר כוחו בעיני עצמו, בהינתן חינו על הארץ כאיש גיבור וראוי לתהילה.

ורואה היא בעיני אמא, מה שאיש מלבדה לא ראה.

רואה את הסבל המייסר, הלופת והחונק את גרונו.

רואה היא כיצד מתרברב הוא לפני אבא בהישגיו הצבאיים ובכוחו האדיר, בעוד כל מה שבאמת הוא זקוק לו הינו רחמי אמא.

אלא שעשיו, לזרא הם לו! 'ויבז עשיו', כולו רוחש בוז, בקלות מנפץ הוא את אלילי הילדות. אין הוא זקוק לאוהל ולא לבית, את כל צרכיו הוא מוצא בשדה!

פצעיו אינם כואבים לו ואיננו זקוק לרחמים, ובטוחני כי אלמלא ידעה רבקה כיצד בבת אחת יתהפך לבבו ותצוף בגלוי מצוקתו הגדולה - באותה זעקה גדולה ומרה - היטב היתה חושבת ומכלכלת את מעשיה. כי מי היה מאמין!... הרוצח הזה אשר כל ימיו מתנגח עם חיית הארץ, אשר כאפס נחשבו בעיניו כל רבי עולם, יבכה ככה נוכח אביו!...

'הברכה אחת היא לך אבי? ברכני גם אני אבי!' חוזר הוא וכופל את המילה 'אבי', מנסה להיאחז במה שהיה לו. על אמא ויתר! אמא כשרה היא, 'הנה באוהל', היא מטפלת ביעקב העדין אשר כמוה 'יושב אוהלים'. הוא איש שדה! דיו שאבא אוהב אותו אהבת נפש! ודי באהבת אב כזה, לנסוך בטחון לחיים שלמים.

אלא שלפתע פתאום תהום נפערת ביניהם...

לא נראה, כי הסברו של יצחק 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך', נוגע כהוא-זה ללבו של עשיו.

לא שאיננו מאמין: עובדה היא עובדה. הא ראייה, שנשבע הוא לקחת נקמתו מן הרמאי. אלא שמה יועיל לו זה, ולב אביו הלך אכן, למקום אליו הלכה ברכתו... 'גם ברוך יהיה' עונה יצחק במין רמז, המשבר לב עשיו לרסיסים. יכולת עכשיו להכחיש זאת! יכולת לחזור בך! יכולת לשנות, לבטל, להגיד כי רומית! ואתה עונה בפיך - כעת כשאתה יודע - ומאשר את הברכה, והפעם מרצונך...

והנה אם בתחילה היה עשיו זועק ומתפתל, מכאן ואילך - שבועת נקם הוא לוקח. חף מאהבת שני הורים גם יחד, נעזב לנפשו ובודד מכל שהיה אי פעם - לא נותרים לו כי אם השנאה, הנקימה וההרג. הם שמחיים את נפשו בשממה, עשרים שנה. הם שמציתים בו את חשק חייו. הנה ראה גם ראה, כי מיד לאחר מכן לוקח הוא את האישה מבנות ישמעאל, אשר ממנה עתיד לעמוד יציר השנאה הקולוסאלי - עמלק... ועדיין אין הוריו שווים בעיניו: לוקח הוא את מחלת - 'כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו...' מורת רוח אמו, לא היתה שיקול עבורו. אף כשגוזר הוא בלבו את דינו של יעקב, מכבד הוא את יצחק ומבטיח לא לעשות דבר בעודנו חי; ואולם מחייה ומצערה של רבקה אמו, אין הוא חושש... שכן יצחק, זוכר הוא, לפחות חצי מהחיים היה שלו. רבקה, אף פעם... 

 

ה' מציון ישאג

 

 'יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירה (שירו) עמי, תפילה לא-ל חיי' (תהלים מב)

 

בדקדוק ובמידה נברא העולם, 'בורא נפשות רבות - וחסרונן על כל מה שבראת'. אין מיותר. לכל נפש יש מה שחסר לה, ברם אם תיגע האחת במוכן לחברתה - יחסר זה מפיה, שעל כן כה רע הוא מעשה הגזלן, שאין מי שישיב על גזילתו. 

ואולם על אף זאת, נראה כי ניתן להגדיל את הברכה ולמצוא (כמעשה יצחק) מאה שערים. 'הארון אינו מן המידה...' דברים נסתרים, עשויים לתפוח מעבר למימדיהם הגשמיים. ברכה זו, אין סתירה בה להתנהלות העולם. הפוך - חדירה היא מלמעלה, רוח עליונים המתערבת בנבכי עפר ומשנה את תוצאותיהם. 'אין הברכה שרויה אלא במה שסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' איתך את הברכה באסמיך...'

ואמנם אם הברכה עצמה סמויה היא, הרי שהנהנה ממנה - יש ואורו יופק לעולם, ויעורר הרגשה מיוחדת. 'חכמת אדם תאיר פניו', החכמה בריש קו החסד, מקור ההשפעה ('כח-מה') ותמצית הברכה, 'כל הלמד תורה מבפנים חכמתו מכרזת עליו מבחוץ'. אשר בן יעקב ניחן בתכונה זו: 'ברוך מבנים אשר', שרויה היתה ברכתו בייחוד והדבר היה מורגש: 'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - 'אין בנות מלכים אלא מאשר...' 'יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו, ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך'.

לחם אשר לא פת קיבר הוא, המספקת לסועדיה בצמצום, אלא 'שמנה לחמו' - יש בה עודף ומיותר, ניתן להיזון ממנה שוב ושוב, אף להתפנק קצת מעבר ל'מותר', ואין מכלים דבר - 'השתיה כדת אין אונס', שפע הברכה מצמצם את הצורך בביקורת ובמדידה ומובילנו 'אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל'. 

נראה כי כאן בייחוד נתבלטה הברכה אותה לקח יעקב מאחיו - 'מטל השמיים ומשמני הארץ'. כאן האירו ליעקב פני המזרח וזרחה עליו השמש, וכאן באה אישיותו לכלל שלמות: האיש העדין, יושב האוהלים המבלה בחיק אמו ואינו מתרועע בקרב הגברים, הנדחף בידה ללבוש בגדים לא-לו ולקחת במרמה ברכה של שפע גשמי אליו מעולם לא היה משתוקק, נמצא כאן שרוי בברכה ואף נהנה ממנה. והנה אף לבשתהו מידת עשיו במידה הרצויה - 'מגן עזרך ואשר (מעניין!..) חרב גאוותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך!...' הזהו יעקב?... 

זה שדחף את אחיו החוצה מרחם אמם על מנת שיקדימנו, זה שמשתחווה ומתרפס היה ואף הפריז על המידה בכך, עד שכמעט באו חכמים אליו בביקורת וקראו עליו הפסוק 'מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע' - מהיכן הגאווה הזו?...

זה שנבהל מחרב היונה וזעק 'עכרתם אותי להבאישני' - 'אשר חרב גאוותך!...' ברוך מבנים אשר!...

ואולם היכן עשיו בתמונה?

היכן הוא, שנגזל ממנו עולמו? 

'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו...'

התורה תורת קודש היא, כולה מרוצפת עדנים ככלה נסוכה. ואולם מה זה המסתתר בעברה? מי זה הנחבא במקורה? 'וזרח משעיר למו...' ראשו של עשיו קבור במערת המכפלה, עשיו הוא החבוי במקור התורה!...

'משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל... אם תבעיון בעיו, שובו אתיו'.

כל כך קל היה לשנוא את עשיו. כי לו נאה כי לו יאה!... אחרי כל אשר זמם, אחרי כל אשר עשה... 

ורוח הקודש מצווחת ואומרת במילים מבהילות את הדעת: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא!' אחיך!... כלום זוכרים אתם? גדלתם באותו בית... נאבקים כמו כל הילדים על אהבת אב ואם... מתלבטים ומתחבטים בקשיי התבגרות... נתונים לנטיות שונות ולמהפכים... אחיך! איתו היית בטרם נולדה בך דעת, הוא הדמות בן-גילך איתו בפעם הראשונה  - עוד בטרם ידעת לדבר - טעמת טעם חברות ואהבה... 

ואכן עד כמה הוא שונה! 'ויגדלו הנערים' וכל אחד הלך לדרכו! ואולם אם תטה אוזן בשעה של שקט, הלא קול אחיך קורא אליך...

היטבת לנערו אז בימים קדמונים, כאשר תירצת הליכתך האיטית ואמרת: 'אני התנהלה לאיטי', נתת לו לצפות כשהבטחת: 'עד אשר אבוא אל אדוני שעירה', ואכן אין איש מצפה ממך כי תיאות לשבת את האיש שנשבע והקדיש עשרים שנה להרגך. 

ואולם 'אלי קורא משעיר... שומר מה מלילה שומר מה מליל'...

מכירים אנו 'שומרים לבוקר', מצפים ומייחלים לראות באור. ואולם מהו 'שומר מה מלילה?' שומרים ומצפים ללילה... בנוח אנשים, בגווע הקולות הרומסים את הנפש, המחרישים את צחצחות הנשמה.

אז בוקע קולו של עשיו מקדם, והנה זעקתו עדיין גדולה ומרה... 

איזו זעקה היא? האם זעקת קרב, האם קריאת נקם?

לאו... זעקה היא ותו לא, זעקת נשמה מתגלגלת בייסוריה, מתהפכת בתהפוכותיה ומבקשת גאולה... 'עד אשר אבוא אל אדוני שעירה'.  

ניתקנו עצמנו מעשיו במעשה אומנות. גדולה היתה על מידתנו התהום המתגלגלת, החטאת רובצת הפתח עם קולה הדקיק של הנשמה המתמלט מדי פעם בשאלות המלח והתבן בתוך חמת-ייסוריה. טוב לנו עמוד האור (עליו דיברנו בפרשה שעברה), 'ונתתי משכני בתוככם', 'ושכבתם בטח ואין מחריד' (להבדיל ממה שעבר על יצחק בשעה שנותק מעשיו, 'ויחרד חרדה גדולה...') המספק נהרתו במדידה קבועה ומסודרת. 

ואולם אם חשבנו שנשכח אחינו מלב, זורח הוא לנו בתורה... 'וזרח משעיר למו...' כיבוד אב ואם? מעשיו... וכל עדינותו הנבזזת, קדושתו המחוללת - בשור ובבור ובמבעה ובהבער שבו לנו ויאירו את עינינו.

כך כתב המעשה רוקח על משנה ראשונה דבבא קמא:

'והנה במשנה ראשונה ארבעה אבות נזיקין כבר האריך ברעיא מהימנא פרשת משפטים... שהמה ראשי הקליפות... שאמרו המלאכים ליעקב שעשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיה עמו ת' איש אבל מרמז עוד ברמז וסוד שהיה עמו ארבע ראשי קליפות אלו... אבל יעקב אבינו ידע זה ברוח הקודש שיבא עם ד' קליפות אלו ולכן הקדים רפואה למכה ושלח לו בשליחותו "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד וגו'", וידוע דאיתא במדרשים שור זה יוסף, חמור זה יששכר, עבד זה דוד המלך... וברעיא מהימנא פרשת משפטים איתא שארבעה אבות נזיקין אלו המה כנגד המרכבה הקדושה, את זה לעומת זה עשה א-להים, כמו שיש במרכבה הקדושה שנא"ן - שור אריה נשר, ונו"ן פשוטה הוא בסוד אדם...'

'זאת התורה - אדם!' (במדבר יט)

אדם הוא שחבוי במעמקי התורה, קולו דק מן הדק הוא שבנסתר עולה מתוך פסוקיה, ודווקא ובמיוחד מפסוקי הנזיקין - 'האי מאן דבעי למהווי חסידא, לקיים מילי דנזיקין!' (ב"ק ל.)

 

וזה אשר חזה עמוס 'ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו... על שלושה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו, על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמיו ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח...' - 'עברתו שמרה נצח!' העברה של עשיו, שורש העבירה, ארבעת אבות הנזיקין אשר הם ארבעת פשעי אדום בגינם 'לא אשיבנו', ראשי הקליפות - הן ש'שומרות נצח', הן הן בתיקונן מרכבות שנאן של השכינה הקדושה! הם שאנו הוגים בהם יומם ולילה ודנים בתיקוניהם, וככה - דווקא ככה - נוכל 'להווי חסידא'; 

כי מיהו חסיד יותר מזה שעוסק בתיקון אחיו...

ולפי זה לא רימינו באומרנו לעשיו 'עד אשר אבוא אל אדוני שעירה'. נכון ש'נפטרנו' בדרך מחוכמת מהרוצח ההוא ההולך בראש ארבע מאות איש, ואולם את הבטחתנו אנו מקיימים בכל פעם בה אנו נאספים אל בתי המדרש ומבררים את ארבע הקליפות, ארבע המאות, בארבעה חסדים מתוקים...

בכל פעם שאנחנו פותחים את בבא קמא, השער הראשון, השער לראשוניות שלנו, לימי האחווה הרחוקים, ומשיבים לעשיו אהבת אב ואהבת אם גם יחד...

בכל פעם שאנחנו מאחדים את הזעקה המרה עם שאלות המלח והתבן, ומוכנים לראות איך יוקד ניצוץ של אש טהורה וקדומה, בתוככי הנשמה המתפתלת בתחלואיה...

בכל פעם שאנו משיבים ליצחק ולרבקה את בניהם ומטהרים את אוהל יעקב.

'אמר שומר אתא בוקר' - בא האור!

אור של נחמה על פני ארץ, נוקב עד השיתין יורד עד לתהומות.

'יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי' - יומם בראשי תיבות והוא יתן מעדני מלך, סוד קדושתו וגבורתו של יעקב בהתאחדו במידות עשיו, המתגלה באשר, וכאשר יעקב באור - לא לבד הוא שם.

'ובלילה שירו עמי' - ממעבה החושך שומע אני את שירו של אחי הרחוק ממני, אשר בהיפצע הנשמה לא נותר בה כי אם הקול ההוא הדק מן הדק, שורש החסידות העברית.

'תפילה לא-ל חיי' אומר יעקב הרך באהבה ולפתע פתאום הוא שוב אותו איש עדין ויושב אוהלים.

נושא את אחיו על שכמו ומעלהו, כי 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'.

 

 

שבת שלום אהבה ושמחה!